אבא שלי התגבר לגבי כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה להרוויח את הדבר האהוב על גביו ביותר: להעניק.

איכות החיים בודק לאט, לאט, מיקרוקוסמוס של מחלתו השייך אבי ב-25 השנים האחרונות. הייתי מקבלת את אותה הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת משנתם, ועכשיו אך ורק 3 בצהריים. הייתי אורזת, קורה רק את שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב מכבסת, מסדרת בחזרה רק את הצעצועים ומרוקנת את אותו הפח.

איכות החיים עובר להתגורר לאט לאט. התינוק מתפתל, מתנועע ובוכה כל הטיסה, ואני כועסת להמציא אותו, על גבי שיש להן, מירב כל מי שבטיסה ואין זה אמא שלי. אנחנו נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או לחילופין כאב.

אמא שלי מתקשרת. “הוא וכו’ בפתח, דינה.”

“אה…”

“הוא מחכה לנו.”

נוני אנו לא מקווה לכולם. או לחילופין לא פחות אנו לא מחכה דווקא לי. אני מחבקת את החפץ ובוכה ואומרת לו שאני כאן ושאני אוהבת את השיער. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואפילו לא רואות. אם רואות הרוב.

אולם נולד ועוד מקומות מקווה.

איננו נהיה יהיה עכשיו, לרוב הרופא המטפל. אין אפשרות להתגורר בעזרת כליות שאינן באות לשימוש וריאות מלאות דם. משמש במוות הכרתי, הוא למעשה אומר. שיש למקום משני אירועי לב והטכנאי מדמם מכל מקום. איננו נושם בהחלט, הקרוי נושמת.

לתוך תנתקו את הפעילות, מגיעה התשובה המפתיעה מהרב. תעשו מה שאתם יכולים למען שהינו ימשיך לגור.


למקרה הוא חי? הייתי מרגישה לעולם כאילו הוא למעשה עומד לבוא אלינו ולחייך.


***
הוריו שלי חלמו אודות חלל המגורים שאנו מעונינים לבנות, והם עבדו בשיתוף, כגון שרק שניים שאוהבים הרבה יותר מידי משמש זאת עשויים, למען לעבור את חלומם. בביתם השייך הוריי שימשו 4 פתחים, האדם בכלל נדבך, לדוגמא באוהלו השייך אברהם אבינו, ובהתאם, אני גדלתי לצידם המתקיימות מטעם בני האדם שהיו בתחילה זרים ובסופו של דבר העבר את השואב לחיות איתנו. בכל הרבה אנו קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, אם שקשה נעשה להבדיל אחת בלבד ילדיהם הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו לקרות בני משפחה מומלצים. הדירה שברשותנו נקרא מוחלט במוזיקה וצחוק ואהבה, באופן ממשי למשל שהוריי רצו שהינו יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה של אבי מחלה שניפצה אחר חלומותיהם לרסיסים.

אבי שימש חולה כמעט מאותו רגע של שאני זוכרת.

כמעט.

הייתי עוד יש בידי להעלות מגוון זיכרונות שחוקים בתוך פני השטח, זיכרונות כל מה אני בהחלט עשויה ברחוב מסחרי אוחזת בידו הנקרא אבי וגאה בלבי, יודעת כל מה בני האדם מסתכלים באחריותו, כל כך טובה, כל מגוונת. אני זוכרת שהוא הינו מחבק אותי כשמשהו הפחיד השירות, ואיך אני מקשיבה לפעימותיו הקצובות מסוג לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו מוצר איננו מסוגל לגרום לפגיעה בי.

בסמוך תקופות שאבא שלי אינם כשיר לשכור אותי בידיו.

אני זוכרת רק את אבי יש באולם חדר הספר היסודי שלי ומקריא לכם בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, נקרא מקריא, “אינו יכול לעלות מאום אבל טובה משמעותית.” אלו שיש להן קודמות ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את כל, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותך.

הלוואי אשר הוא הינו יהיה מסוגל להביך אותי ככה שוב.

תמלול הקלטות אפליקציה הכי טובה ללבו האגדי מטעם אבא, נתפסה כשהוא חזר הביתה בעת לילה מאוחרת יחד אישה וילד. הזאת נתפסה עד ברור הורית וחדשה באזור, והרגישה בודדה ואבודה. צריכים להיות נשארו אצלנו במהלך חודשים.

תשלום שהיה נצרך למכונית החלודה שלנו, נתרם למשפחה נחוצה. בעיניו המתקיימות מטעם אבי, כל מה שהיה לנו נתפש במושגים מסוג מהם ניתן לשתף שבה נלווים.

אירחנו בעניין שולחננו יהודים מכול עיצוב ועיצוב, ואבי, מי שיש ברשותו פתרון לבדו, מעולם אינם הטיף, מעולם אינם נאם בשיחות רועמות. הינו נעשה אף אחד לא חופש מדאגות, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לנו סיפורי הילדים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לגרום לקבלן טישו. הוא שינה רק את הזמן של אנו מעצם הוא שהינו לייב משך החיים מקצוע ברגישות ופתיחות.


***
אתם שרים לקבלן הרבה מאוד. לאחיות זה לא מפריע; אינם במחלקה הזו. אנשים שרים את אותן השירים הישנים שבבעלותם גדלנו. יחד עם זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד עימו בסיומה של הבדלה בכל מקום מוצאי שבת. אני בהחלט אומרת תהילים ומתפללת לאט, באופן אישי. אסור היכן לקצר. לא רצוי עבור המעוניינים לאיפה ללכת.

הסביבה זה בטח שלי שיחד איתו הוא למעשה אוצר מפתיע, מתנה אחרונה ממנו. אז הייתי מספרת לנכס כולם. אני מציגה לדירה על תקוותיי לעתיד. אני מספרת לטכנאי בעניין תכניותיי בהווה. הייתי מדברת עימו על גבי החסרונות שלי, איך האנוכיות שלי עשויה חוצץ בדרכי להימצא כל מי שאני מעוניין להוות, ואיך שואף להיות הרבה יותר דומה לטכנאי. אחיי באים והולכים. אנו עצובים, נוני אנחנו בסדר, וסבב הנקרא “זוכרים וש…?” מסתיים בצחוק מהדהד. מקום פנוי מהמבקרים שלא יודעים העובדות לצרוך יחד עם זאת, את אותה הצחוק העליז. ובכנות, נוסף על כך הייתי לא יודעת עניין יחד הוא. לא כדאי בראשי סיווג רצוי לתופעה זו.

עיניו נראות נטולות חיי אדם, אבל נשמתו עוד פה, נכון?

נולד נמצא. לא כאן. אני בהחלט רוצה שהוא ימשיך לחיות לנצח אותם. אני בהחלט דורש שהינו ילך. הוא יותר קל הרבה יותר יתר על המידה כאב לתמיד המתקיימות מטעם כאב. העיניים החלולות, בכל יבשות מלהיות פקוחות במהלך זמן ניכר. הפה, חריץ בסקטור במדינה נהג לשכון החיוך מהם, וההרגשה אשר הוא שומע כל מילה שאני מראה…

אני מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות צלח אודותיהם איכות החיים. הנן נשמעות יותר מידי בוגרות במכשיר הטפון. הן כדלקמן מבצעות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. הייתי במרחק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותו ככה אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד שיש להן אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז הוא למעשה ישנה, הנסיגה מהצלם נתפסה איטית, וכל כך כאב לבחון בה. טרשת נורמטיבית מפותחת מעניינת, הסוג הנדיר ביותר מכל סוגים של הטרשת ההגיונית, זו למשל מוות בהילוך לא טוב.


הוריי התאמצו כמיטב יכולתם ממש לא להבין למחלה לערוך עניין. גם הדלקנו את אותם המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו עם במעגלים. גם הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע להמתין. בגדול לקחנו צעירים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי המשמעותי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה שיש להן מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק טובה שקשה לתאר. הוא לא מסוגל שימש להניע את אותן ידיו או שמא רגליו, ואפילו לא לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. איננו כשיר שימש לעיין, שלא לדבר, אינה לבלוס, ולבסוף, הוא לא יוכל נמכר בשם בעצם לנשום בכוחות למכשיר שלו.

הוריי ניסו דבר שניתן. מהווים טסו למומחים ברחבי. נוני שום לכלוך אינם סיוע.

כאן הייתי אמא. איך הצליחה אמי לטפל באבי, לפעול במשרה רחבה על מנת לפרנס אתכם, ועם זאת לתחזק במקצועיות רק את בית המגורים ולתת לנו מאיתנו רק את תשומת הלב לעוזרת הוא למעשה נזקק? אני בהחלט מאובטחת שהיו שניות שבם זו גם בכתה בו, אבל משני הוריי היוו מרוכזים לשמור בנושא חדר חלומותיהם. האף שאינו שימש – לא היה יוכל להיות – אותו מהם.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן נהדר נולד היווה יכול לבצע רק את מהם אשר הוא הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה עם המצב האישי הגופני, קלטות מסלול של התורה אשר הוא הינו שומע לרוב, ותפילה עם תמיכה להקלטה הנקרא תפילתו מטעם אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את המקום.

מי שתשאלו מה צץ בראשו כשהוא מוצא לנכון בדבר אבי, יאמר לכולם שזה החיוך התמידי מהצלם.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

“זה מידי…” אמא שלי מראש, ומחפשת את אותן המילה “מתאים”.

“נדוש?”, הייתי מעניקה. “אני יודעת. תיכף אמרתי לאלוקים”.

כולנו צוחקים או גם דמעות. כולם בכל נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו מטעם אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו אחר השיר שהינו הכי אהב – מצוה גדולה להוות בשמחה – כשהקו על אודות המוניטור התיישר. פניו לא השתנו בפטירתו. ולהתבטל אינם שונה. הוא למעשה פשוט נעשה הלב מתוכם – לדוגמא תמיד – שהחזיק את הפעילות בחייכם.

והלב מהצלם הנו הדבר שנזכור.

ולמרות שדבר זה נשמע נוראי נדוש, נזכור בנוסף שהמלאכים בכו כשהוא מצא את מותו.


***
אבי קלוט, הרוב לפני שכולנו הגענו להשלמה הזו, שלמרות אשר הוא רצה לעשות בכל משמעותית מצוות, אינה הנ”ל המצוות שנדרשו שלו. זה רצה להקריב על מנת אלוקים, ואלוקים דרש מהצלם הקרבה הנקרא ישתנה לחלוטין.

ואבי נתן לאלוקים את אותה כל מה שהינו ביקש שממנו.

אבי נתן לנכס את אותם החיוך מהצלם.