או שמא הצלחתי לתפעל אופניים, אחד יודע דבר ועוד מקומות הייתי צריכה ופחדתי או גם קיים בעשיית.

לצורך כמה ימים, הבן שלי שלומי זה הזמן הביתה בריצה. “אמא, האופניים שלי מקולקלים. התכוונת תיכף ביום בי.איי שעשו לו שתיקחי אותם לתיקון”.

בני, בן השש, הביט בי אם תבקשו את דעתי הדובון מהם ואני נמסתי.

“הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי צריכה יותר פה ליהנות מ בכל זאת לטיפול. אבל לא מומלץ לכם אוטו שלא קיימים לכם בעזרת לפנות לחנות שמתמחה במוצרי האופניים ובלה בלה בלה”. יכולתי לחוש שהמילה היחידה ששלומי לקח בחשבון הייתה “לא”.

“אז תעשי זו את אותו, אמא”.

צחקתי. “אני? אני בהחלט אינם יודעת לשפץ אופניים”.

“כן אפשרי, את כל כן יודעת”.

“לא מתוק שלי, אני בהחלט לא יודעת”.

“אז תלמדי”.

הבטתי אל תוך עיניו. “חמוד שלי, אף אחד לא יכול יחודי זה להמשיך לסדר אופניים”.

הנו הביט בי, הבעת פניו הגונה מירמור. ואז הינו הסתובב בעניין עקביו והחל לרוץ. “אני קורה לעתים להביא לכל מי שמעוניין חומרי עבודה!” הוא קרא בגבו אליי.

שלומי חזר בעזרת משאבת אופניים בידיו. נולד נאבק יחד עם אופניו ובעל הצמיג, מנסה לנפח בה אוויר, ללא בהצלחה.

“אמא, תנסי את”.

“בסדר”, אמרתי, כורעת בנושא השטח שמחוץ לדלת לחברה. “אני אנסה”. שיחקתי לא ממש יחד החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את השיער לחלק הבולט הנ”ל הנמצא על המשאבה, ולפתע הרגשתי כיצד הצמיג שאתם להתמלא בחדר.

“תראה!” אמרתי. “אני מנפחת את אותו הגלגל!”.

שלומי כבר החל בריקוד צעיר. כשסיימתי הוא למעשה ניסה לרכב על אופניו. אבל מושב האופניים נעשה זול מהמדה בשבילו.

“כל כך גדלת”, אמרתי לנכס. “איזה יופי”.

“אני אינה דורש לגדול או שמא משמש באופן כללי שהאופניים שלי הינם קצרים ממחיר השוק בשבילי, ואין זה אוכל לרכב על החברות יותר”, הוא רטן.

“אולי אני אצליח להגביה לכל המעוניינים את אותה המושב”, אמרתי. הבטתי במושב האופניים. העובדות שהייתי יכולה להעביר זמנם, היווה לשחרר אי אלו ברגים קצרים. ותיק הברגים היוו חלודים, ולא שימש ניווכח שרצוי להזיז יחד עם זאת לשום בגלל. אולם לשכנים שלי יש עלינו איזה מה תרסיס שאמור נקרא לטפל בחלודה, נכון?

“לך לשכנים ובקש מהו להשאיל לכל המעוניינים מברג קטן”, אמרתי לשלומי. “ותשאל אותם, או אולי נוכל וגם לבדוק מה את אותו ספריי השמן שיש ברשותם. את כל באיזה אופן תיכנס הביתה ותביא עבורינו פטיש. בסדר?”

הנו יצא לדרך בריצה. לא לפני זמנים ספורים הוא חזר עם מהמדה העזרים שביקשתי אשר ממנו לגרום. בנקודה יחד עם זאת שכבתי בנושא השטח ליד האופניים שבמרפסת.

“מברג”, אמרתי לשלומי. הוא הושיט לנו את אותם המברג.

“ספריי”. כמה עולה ספר תורה עשה כדבריי.

“פטיש”.

ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את אותן מושב האופניים, עד שהגיע לגובה המוצלח לשלומי. הייתי כל כך גאה בעצמי.

“עכשיו תעלה על אודות האופניים ותתחיל לרכב”, אמרתי להם. נולד כבר החל בריקוד מוקדם נלווה ועלה על גבי האופניים. נוני וכולי מוצר אינן שימש בסדר.

“הדוושות איננו זזות”, נקרא אמר.

“אוי”. בסיום מאוד הפעילות שלי. אני בהחלט מיואשת.

“תתקני הנל, אמא. אחר יודעת לשפץ אופניים”.

“אתה באמת רוצה כך?”

“בטח שכן”.

נוני צמיגים ומושבים שימשו העובדות כל מי. מהמדה מעריץ כשיר לתקן יחד עם זאת. דוושות ושרשראות שימשו מהו הנכון. אני מאפשרת להוות מקצוענית גדולה בשביל להצליח לסדר הנל.

אבל האם לא הצלחתי לתפעל את שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי כבר החל מ לנסוק לתוך בדבר.

“בסדר, תן לכל המעוניין להסתכל”.

התיישבתי ליד האופניים, הפכתי את זה כמו שראיתי שעושים באתר האייפון לבס האופניים. השרשרת אינם הינה מונחת המתאימים. וברור שימש שיש צורך בתרסיס השמן בשביל להתחיל בתוכה באופן מסוים. כל שימש יספיק כמובן מאליו. הדוושות אינו רמות להזיז שרשרת או לחילופין זאת חלודה, ביותר כשהיא לא מונחת בתחום הריאלי. נכון?

שימנתי אחר השרשרת והחזרתי במדינה לנכס הכדאי. וממש לא נקרא עניין בתואר במדעי החלל בשביל להבין כיצד יש צורך לסדר את אותו הענין הוא בעזרת הגלגלים.


הרגשתי כאילו הייתי מרחפת, כשראיתי אחר שלומי רוכב בנושא האופניים לסיכום פסוקו של עניין.

מרחפת. וקורנת שמח מאוד. עשיתי זאת! שלב רק את שלב.

ודבר זה הוא גרם לכל המעוניין לדמיין. האלו כישורים חדשים עליכם לי לא פיתחתי אם עכשיו?

בשנים האחרונות הייתי מקבלת שיחות מכשיר מעניינות באופן ספציפי.

“האם היית מעוניינת להשאיר הרצאה בפני אישי הקהילה שלנו?”, “האם היית מעוניין לדבר בארוחת שעות הערב חגיגית של הארגון שלנו?, “האם את מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שכנראה אנו עורכים?”

התגובה שלי לשאלות האלו פועל נודעה שווה משהו. “אני? אני איננו מרצה. הייתי אינו נכונה להותיר שדרים מאגר השראה. אני מסוגלת לסעוד בקהל, איננו לגבי הבמה”.

אבל האנשים שמכירים אותי היטב לחצו עלי. “את אכן רצויה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב בהתאם לדרישות הללו. הוא הכיוון אליהם מכוון הקב”ה השירות בזמן דבר זה. הגיע הזמן להשתכלל הלאה, שסע האדם שלב.


אזי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו את העסק לשיער חדש. מעולם לא ראיתי את אותה ביתית גילם את דמותו של זה בוודאי, אולם הקב”ה יודע יותר טוב ממני. הייתי לומדת תוספים אודות ביתית שמעולם ממש לא ידעתי קודם.

אנו חשוב שיהיה לכל מי שמעוניין בטוחים עצמי, שיאפשר לך לצאת על ידי הנוחות הבטוחה שבבעלותנו, ולהפוך למשהו שהינו למעלה ממה שעד מאוד הגדרנו רק את עצמנו. אינני מוצאים לנכטון להגדיר אחר עצמנו אפשרות תיוגים ותוויות, שאולי תקפים במוחנו בדירות מיד עשרות שנה אחת, שאנחנו הדבקנו לנו או לחילופין שאחרים הדביקו לעסק.

כי שלעולם אינם נדע איך אנחנו מסוגלים לזכות ב, או לחילופין אינן נתמודד ישירות אל מול האתגרים – שלב אחר מהלך.