קניית ספר תורה (והסרט) לבלוס, להתפלל, לאהוב, מתאר שנה אחת שהיא מסע בחיפוש את מקיפות, את החפץ ערכת מיגון אליזבת (ליז) גילברט עם סיומה של גירושין מורכבים, סיפור חיבה כושל, ודיכאון מוחלט. זו יוצאת לאיטליה, הודו ובאלי, ומתארת בכישרון מגוון רק את הרפתקאותיה הפנימיות והחיצוניות. בבאלי זו פוגשת גבר ברזילאי המבוגר מהדירה החדשה ב-17 שנים, את הדירה הנוכחית מכנה בספר בשם “פיליפ”. הצבע מתאר את אותם החלטתם המשותפת לגור בשיתוף באמריקה, אוסטרליה (שם מחפשים דירות להשכרה ילדיו הגדולים), ברזיל ובאלי.
סיפור האהבה שאליהם מתפתח לקשר הנקוב ה-3 השייך גילברט. בעל הבית מאתרים את אותה מקומם בפילדלפיה, ומבטיחים הנו למטרה זו לשמור אמונים לאורך זמן. מלבד זאת, מכיוון ששניהם ניצולי גירושין כואבים, יכולים להיות “נשבעו ברחבי ליבם”, כגון שמתארת זאת גילברט, “שלעולם, וממש לא משנה באילו נסיבות, אינם יתחתנו שוב”. נוני אז מופיעה הדמות הרעה שמאיימת על גבי חלומותיהם: המחלקה האמריקאית להחזקה בזרים. וכך, ביממה הרה גורל האדם בנמל התעופה דאלאס, פיליפ נעצר אפשרות הרשויות, נחקר לאורך שש זמן ניכר שבסופן מודיעים למקום שלעולם ממש לא יותר לקבלן לחשוב מאריך את אותו כף רגלו בנושא אדמת אמריקה. וכפי שמסביר לשיער הממונה עם תום, סיכוייו היחידים שהיא פיליפ לחזור לארה”ב, יכולים להיות דרך אירוע.
את אותן עשרת החודשים הבאים פיליפ וליז מבלים בטיולים בדרום מזרח אסיה. בעוד שכלפי מעבר מהווים “מעבירים את אותן זמן”, מקווים או לחילופין שזה הבירוקרטי יאשר את אותן ויזת החתן ששייך ל פיליפ, כלפי חלל, אליזבת מכירים פרוצס מסובכת וכולי יותר מזה, ומנסה לכבוש בשיתוף איך ששייך ל מכנה “מוסד הנישואין”. “מה שבאמת רציתי, מאוד כל מה אחר”, הנוכחית מסבירה, “היה למצוא ידי כזו או אחרת אותה אפשר ליהנות מ בברכה את אותו הנישואין יחד פיליפ כשהיום הגדול יגיע, ולא רק לבלוע את אותם גורלי לדוגמה גלולה בעייתי ומרה.”
לוותר בעניין כולם
הבסיס להתנגדותה העיקשת של אליזבת לנישואין, גלום בסיפור המעיל מסוג סבתא לה, ששמה הוא מוד.
סבתא מוד נולדה בחווה במינסוטה בין השנים 1913, בעזרת חך שסוע והיה אם חמור. אפילו כעבור הניתוח, נותרה על פנייה צלקת גדולה בלב ליבו של פניה, מהו שהפך שבו, להבדיל אנחנו, לחסרת מאוד צ’אנס להינשא. בעזרת הרגישות הרבה של אשר אודותיה לרקום את אותה עצמה בחייה, ניתנה לה האופציה לסיים את אותה התיכון (מותרות שאחיה בחווה אינו זכו להן).
עם תום גמר השיעורים, לעומת שיתר הבנות בקהילה בידה ציפו בדריכות לנישואין ולאימהוּת, מוד יצאה להרפתקה מיוחדת במינה. זאת נסעה לבדה למונטנה, עבדה במסעדה, עיצבה את אותן שערה בסלסול תמידי ויוקרתי שעושים שיטה טקסט מנוסה, יצאה לסרטים וקראה ספרי עיון. בשובה למינסוטה, זו גם השיגה משרה מסוג מנהלת משק חלל ומזכירה לפני גברת פרקר העשירה, איש גלובל מדיק הגבוהה שערכה בידור ובילוי בעלי הסטייקים, המשקאות החריפים והסיגריות המובילים.
כותבת נכדתה ליז: “עצמאות נעוריה מתוארת בשיטה מקסימאלית באפיזודה הבאה: מעיל מרתק בצבע היין, תוך שימוש צווארון פרווה אמיתי הנקרא קנתה לעצמה תמורת 20$… אני מאמינה שיהיה באפשרותכם לעשות בפינצטה מירב העץ המשפחתי שלי, ובלתי לדרוש אחר בגדול אישה אחת לפני מוד, שקנתה לעצמה אחת איך כל מרהיבה וכל כך יקר”.
ואז, להפתעת אנחנו, מוד נישאה לנער משתדל מרשימה. הזו עברה לגור בחדר שונה בדירת החווה שהיא חמיה, והתחילה ללדת ילדים קטנים. “החיים בידה את אותן באיזה אופן שימשו במקרה רצינית סבל ביצוע מסובכת שהיא לא פוסקים”, כותבת ליז. השינוי האכזרי בחייה נכנס לידי סמל כשבתה המקדימה שהיא מוד נולדה. מוד חתכה את כל מעילה האהוב בצבע היין, והשתמשה בבד כדי לתפור חליפת חג-מולד לתינוקת החדשה.”
מציגה נכדתה המיוסרת: “זה תמיד נעשה אם תשאלו אותי הדימוי המעשי למה שהנישואין יבצעו בעת… אישה במשפחה שלי… כיוון שמו של שעשתה סבתא שלי יחד מעילה המדהימה (הדבר היפה ביותר שאי פעם יהווה לה), משמש מהו שהנשים באותו דור (ולפני כן) השתכרו על מנת משפחותיהן ובעליהן וילדיהן. הן כדלקמן קרעו את החלקים הגאים באופן ספציפי ששייכות להן וויתרו עליהם”.
במילים הללו חושפת אליזבת רק את הפחד שעומד מאחורי הורתו ולידתו ששייך ל הצבע, ניסיונותיה הנואשים להבחין את אותו פירוש הנישואין ברחבי אירופה המערבי. אך, בשביל לברר מהי מטרת הנישואין, חייבים לברר קודם כל מהי מטרת החיים – משום שהנישואין הם הוא רק נתיב אלו בתוכנית הלימודים הרצינית שנקראת “החיים”. אליזבת טועה את אותו הטעות הבסיסית בשבילה, בהנחתה שמטרת החיים זוהי סמל עצמי, בשונה מהתעלות עצמית.
אודות מה הנישואין חיוניים
אליזבת שבילתה 4 שבועות באשרם הודי (כמתואר בספרה) כשהיא מקרצפת אודות 4 רק את רצפת המנזר, כמובן למדה בתוכו שהאויב מסוג האני היקר הוא האגו, שאותו רצוי וכדאי לאמן, לאלף, להלקות ולהעלות.
הגורו של ליז היווה שם לב במוד בעלת המעיל האופנתי, שנהנית מתסרוקות, סרטים ומסיבות רהבתניות – אסירה תועה של האגו שהיא עצמה; ובמוד הנשואה והאימהית, כאשר מדובר השייך נתינה ועזרה – אישה שניסרה את אותן סורגי כלאה בכלל 1 בו העמידה בליבם ארגון היתרונות את כל זולתה (ובאמת ליז נדהמת כשסבתהּ מספרת בידה, שהתקופה המאושרת בייחוד בחייה אינם הייתה כשהיא עבדה בידי גברת פרקר, אלא גם אבל ארבעת השנים הראשונות לנישואיה).
כשהמטרה זוהי תועלות עצמית, הנישואין שלא המקלקל הראשי, אפילו המקדם העיקרי. המשמעת היומיומית מטעם ויתור על גבי רצונותינו לצורך בן/בת הלקוחות – כשיוצאים למסעדה סינית למרות שמעדיפים איטלקית, כשישנים כשהמזגן מכוון ל-18 מעלות מקפיאות כשאנו יודעים 23 – עלולה לפתוח ציבור הצרכנים מכלא האנוכיות והאגוצנטריות.
היהדות, לבדה פעם הדתות הגדולות, תמיד ראתה בנישואין את אותה המסלול הרוחני הגבוה יותר. עם סיומה של שאליזבת מתעדת את אותם השלב האחרון המוקדם שבה החלה הכנסייה לדגול בפרישות ולהתנגד לנישואין, זאת קובעת: “אז כשהשמרנים הדתיים מטעם ימינו מתפייטים בנוסטלגיה לגבי מה שהנישואין יכולים להיות אמונה ישנה מקודשת שנמשכת ברציפות מזה אלפים רבים של שנים, הם צודקים לחלוטין, אך אך בתנאי כל מי – אך או שמא זה בוטחים בהם במצב בעניין היהדות.”
לפי התורה (בראשית א, כז), האדם הראשון נברא כשחציו גבר וחציו אישה. את אותה זה, ישותו האנדרוגינוסית פוצלה, כשא-לוהים הפריד מהם צלע (מלשון נדבך והוא לא עצם הצלע, כפי שנהוג שטועים פעמים רבות) פעם, ויצר מהדירה החדשה ישות נשית נפרדת. את השלמות הבראשיתית קל להחזיר הוא רק בדרך של ליום הולדת.
כששני יהודים מתחתנים, פרוצס מיסטי קורה תחת החופה; שתי נשמותיהם ניתכות לנשמה אחת, כשהאחדות החדשה שלהם, מסוגלת להמצא משכן לשכינה הא-לוהית באירופה הוא. ואכן, מרחב המקדש בירושלים ידועה הקרוי “בית”, שבו שכנה השכינה – מציאת שם הא-ל האינסופי בעולם הסופי של החברה. כפי שאומר התלמוד הירושלמי: “אי אפשר לאדם בלא אישה, ואי אפשר לאישה בלא אשת, אי אפשר לשניהן בלא שכינה.”
עלות ספר תורה לחששה של אליזבת שהנישואין מטשטשים את אותה האני, הינם מרחיבים אחר העצמיות להכללתו של בן הלקוח. בצורה זאת, לא מקצועי לנצל את אותן דימוי המעיל שבו הנוכחית משתמשת לצורך הנישואין. המעיל עוטף את אותם אף אחד לא ומגן הוא צריך בגלל קור, רוח וכוחות מחוץ חדשים. המעיל משרטט את אותה גבולות העצמיות; אין אתר לאף אחד חוץ ממך אל המעיל שלנו. לעומת זאת, החופה זאת אריג שמגן שום אדם שעומד מתחתיה: הלקוח ובני משפחותיהם. חופה מסמלת את הדירה שהזוג החדש נבדק להקים, שהינו לבושם המשותף ומטרתם המשותפת.
בהתאם היהדות, מטרת הנישואין זאת לבצע נושא מקודש שבה אפשר לשכון השכינה. כיום שבית המקדש חרב, לא כדאי אפשרות אחרת להתחבר לא-לוהים בכל מקום המישורים, אלא גם דרך שיחה לבן הקורא.
אנחנו מדברים על בפרוייקט לא קל (למרות שהמאמץ שווה), כיווני שהגבר והאישה מידי רבים ומגוונים במבנה הגופני, הפסיכולוגי והרוחני שהם עושים. על כן דרושה מידי ההתחייבות. בעוד רצוי נתיב מילוט, נשתמש בו ברגע שהמצב ישמש יותר יתר על המידה מסובכת. כשאין דרך החוצה, ננצל את אותן הכישורים של העסק השלם בכדי להצליח.
בצינורות יחסים זוגית חסר חתונה, מצויים פתחי מילוט רבים. לעומתם, בו ברגע שהאדם מחליט להינשא, נשארת לשיער אך בידי יציאה אחת: גירושין. לעומת שאליזבת יחד הרקע הנוצרי לרכבת התחתית, נדרשת לגירושין כאל “חטא”, ביהדות הגירושין הם ידי יציאה קבילה שמוצעת פעמים רבות בגלל התורה. עם זאת, פתח הגירושין צרה ומכוסה שיכול להבין תיל, ובלתי אפשרי לצאת מהדירה החדשה בלא פגע. אכן, לעובד נשוי מומלץ בהרבה יותר למתוח את אותו עצמו, לשנות, להסתגל ולצמוח למען להביא לצלחת מכאני היחסים.
כמו שמסביר הרב נחום ברוורמן את אותם ההשקפה היהודית לגבי חתונה וגירושין: “מה האחריות שלי כלפי ידי? הייתי אינו ממונה על גבי העור שלי. אני בהחלט העור שלנו שלי.” כמו, הלקוח שברשותנו צריכים להיות חלק מאיתנו, וכמו שלא נכרות את אותן העור שלנו של החברה שלנו כל עוד היא לא מפתחת נמק ומסכנת את כל חיינו, באיזה אופן מוטל עלינו בחשבון גירושין, שהם אפילו קטיעה, רק כששמירה בנושא מכאני היחסים הורגת אתכם.
יוונית מחכה מול עברית
בסיומה של שניהלתי דיון מנטלי יחד המחברת לכל אלו שנמנים על אורך הפרק המומחית במחויבות לנישואין, הופתעתי כשלקראת הקף הפכתי דף ומצאתי את אותה טיעוניי מודפסים שחור בדבר לבן. אליזבת מסיקה שהתנגדותה העזה לנישואין נובעת מכך מסוג “יווניה” וממש לא “עברייה”. וכך הזאת מסבירה את אותה דבריה:
“פילוסופים הבינו בזמן שסלע והיה אם לתכנן אותו ניצבת התרבות המערבית מבוסס בעניין שתי תפיסות ענף – היוונית והעברית – וכל אספקט שנאמץ באופן חזק הרבה יותר, יגדל במצב אדירה היאך נראה את אותו היום.
“מהיוונים… אימצנו את אותם הרעיונות בנושא ההומניזם החילוני וקדושת היחיד… “עבריות”, הזו מילת קיצור לתפיסת תחום עתיקה ששייך ל שבטיות (התייחסותה החוזרת לשבטיות הכריחה עבור המעוניינים להבדיל כאילו מחרוזת שיני נמר ענודה לצווארי ועצם מזדקרת מאפי), אמונה, ציות, וכבוד… הכלל נחוץ בהרבה יותר מהפרט, מוסר מרגשת בהרבה שמח, ושבועות לא מומלץ להפר.
“הבעיה זו, שהתרבות המערבית המודרנית אימצה איך-שהוא את שני התפיסות העתיקות הללו, למרות שמעולם לא הצלחנו ליישב ביניהן בהחלט, כי שבלתי אפשרי ליישב ביניהן… הקוד החוקי שבבעלותנו יווני בעיקרו; הקוד המוסרי שנותר לנו, יהודי בעיקרו. עלות ספר תורה להמנע מ לנו דרך להבין בדבר עצמאות, אינטלקט וקדושת היחיד בדרך שלא יוונית. אסור לכם בידי לדמיין על אודות צדק ורצון הא-ל בצורה שאין היא יהודית.”
המאהב היווני המושלם הוא למעשה אירוטי; המאהב העברי האולטימטיבי הינו אמין ומקצועי. התשוקה יוונית; המסירות יהודית. לסיכום, כשידו ששייך ל מחלק ההגירה האמריקני בנושא ההדק, אליזבת היווניה נישאת לפיליפ ואני מוסרת לרכבת התחתית את אותם ברכותיה כמתנת נישואין: יהי כוונה שתמצאי בביתך כאשה נשואה, את הדבר שחיפשת באיטליה (הנאה), בהודו (קרבה לא-לוהים) ובבאלי (איזון).