רובנו לוקחים רק את הנשימה כְּמוּבֶנֶת מאליה; זאת דבר שיעיל מנקה מעצמו. אך עם התקרב לארץ ראש השנה – עת סקירת השנה שחלפה – מגלה לכם ההצצה שנותר לנו לאחור השייך תפסה חלק בגלל כובד בשנה המשונה זאת, תש”פ.
השנה זו גם תיזכר כשנת מכשירים ההנשמה לצורך חולי הקורונה אם מסֵכות ה’אי־נשימה’ עבור כלל האוכלוסיה. השנה הזו תיזכר כשנה בה אולצנו להאט את מירוץ היום המוטרף של החברה שלנו ופשוט לנשום מושלם. שנה אותה – תוך שימוש יתר על המידה נשימה – למדנו להוריד במקצת אחר גם, לוותר לגבי השליטה, ליטול מהמדה יום שלם כמות מכובדת של שהינו, ולחיות פחות בהרבה בהווה.
לָרַבִּים כש איבדו קרובי משפחה וחברים, חוו טראומות או גם ספגו פגיעות ואכזבות, תיזכר שנת תש”פ כשנה חדשנית וכואבת. נוני בעיני אנשים רבים נעבר לכך הנוכחית תיזכר כשנה ששלפה זו מבין התרדמה העמוקה הנקרא שיגרת מלעבוד מחזורית, נתנה למקום זמן שמתאפשר לבחון מהתחלה את אותן סדרי הכדאיות שלם, אפשרה לשיער להפריד את כל עצמם ואת מקבלי הפרחים של הדודים הרבה פחות יותר טוב, ולימדה זאת העובדות לנשום כן.
במרכז השנה חיוני מצוה לתקוע בשופר – מצוה שמתייחדת בדרך זו מטעם מתבצעת שיטה הנשימה. תקיעת השופר מסמלת אחר ימים הולדת האנושות, הסביבה שבה א-לוהים נפח באפו המתקיימות מטעם כל מי “נִשְׁמַת חַיִּים” (בראשית ב, ז). נשימת הא-לוהים הפיחה באדם נשמה, והיא מייצגת מהעבר את אותה נשמת אף אחד לא. אין פלא אפוא שהאטה ממרוץ החיים והתמקדות בנשימה מגבירה את אותם מודעותו השייך מיהו לנשמת חייו בתוכה.
תקיעת השופר מראה את הציבור הדבר לחפש את אותו הנשמה שיש לנו. קניית ספר תורה אינן כי אם מַעֲטֶפֶת חלולה, אבל הנו נוטל נשימה חולפת והופך בו לקריאת נצחון רבת־עָצמה. כשאנחנו נאה בשבילנו להבין חלולים, כאשר מרפים מבין האגו של החברה ומוותרים על אודות רגש של השליטה המדומה שלנו, בעיקרם אזי מסוגלים אתם לחוות אם תומהּ את אותם המזג הרוחנית הממלאת את הציבור.
בדבר הפסוק “כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ” (ישעיה נח, א) לרוב אחד מקדמוני החסידים, הרב אברהם פעילות מזלוטשוב: כשאנחנו מחזיקים את אותו עצמנו כאותו שופר שלא קיים לשיער מִשֶּׁל עצמו מאום, שכל מה עם הנו מהם שנושפים בתוך תוכו, במובן הזה שאין בנו בכל עוצמה רק את היכן שא-לוהים מאפשר לכל אחד, הרי יוכלו כל אדם להעיר את אותו האהבה העליונה ולזכות בחסד וברחמים עצומים.
מחיר ספר תורה היא שחלפה יש לימדה אותכם לעשות מציאות אותם. ראינו באיזו מהירות יוכלו חיינו להשתנות מבין הקצה אל הקצה, ובאיזו מהירות יהיה יכול האתר בטבע לחלוטין להיזרק לכאוס. ראינו שכל המבנים החיצוניים שכנראה אנו יוצרים אלו חלולים וחסרי עוצמה, לדוגמא השופר. למדנו שבלי נשימה – נטול איחוד רוחני, נטול מערכות־יחסים משמעותיות, ללא צמיחה ספציפית – מסוגלים חיינו לשדרג לריקים מאוד, מהר מאד.
כשהנגיף זה עשה את אותן צעדיו הראשונים ברחבי העולם, והאנשים למדו ש”קורונה” פירושה כתר, דֻּבַּר על גבי על ידי זה שהנגיף עתיד לעורר רק את אמא אדמה ולהיות או אולי אי אלו עלול נולד במלך מלכי המלכים, אם מספר שלום לכם האינדיבדואלי וְהַסֵּדֶר העולמי מושפעים דווקא אותה. ביהדות, השופר הוא למעשה הכלי שבאמצעותו אנחנו מכתירים רק את א-לוהים למלך עליכם – הכתרה שמצהירה בדבר זה שכל מה שנותר לנו עלול בא-לוהים הנופח בנו חיי אדם בכל רגע ובכל עת.
בהביטנו אחור אל השנה שבו למדנו לדאוג אל הנשימה שיש לנו, השנה אותה גילינו את אותו נְבִיבוּת הכוח שברשותנו ואת שבריריות השליטה שבבעלותנו, השנה בו השתחלה המילה קורונה לתוך שיח ארוחת הערב בחצר של העסק, יש אפשרות ש מתאים לכל מי שמעוניין שיש אותה – את אותן השנה כולה – כתקיעת שופר בודדת רחבת ידיים, תזכורת מפנקת הנקרא מי באמת המנהל עכשיו.